קראתי היום כתבה ב-YNET של יובל שגב, מורה בבית החינוך המשותף חוף השרון שבקיבוץ שפיים, שפתח סדנת מלאכה טכנולוגית 'מייקרית' בבית הספר בו הוא מלמד.
יובל מדבר על כך שתהליך הלמידה הסטנדרטי של מורה לא עובד בצורה טובה – תהליך בו תפקיד המורה המוּכַּר הוא להעביר ידע כמו משפך אל התלמידים בצורת שיעור פרונטלי כשהתלמידים יושבים מול המורה ומקבלים את הידע מוכן ולעוס.
הוא פונה לאחת המגמות שמתחזקות בעולם כולו של STEM וחשיפת הילדים לטכנולוגיות וכלים שונים כדי ליצור אצלם חוויות לימודיות חזקות, כאלו שישאירו חותם לשנים רבות. חוויות המקושרות לעולם האמיתי, לפיזיקה של דברים ולא רק לתיאוריה; חוויות לימודיות של שיתוף פעולה בין התלמידים עצמם ובינם לתעשייה, חקר עצמאי במגוון מקורות, ניסוי וטעייה וגם לימוד מכשלונות (חלק ממה שפירטתי באודות).
בסדנת המלאכה, שנקראת "ההנדסייה" (מלשון הנדסה ועשייה), תלמידים בכיתות ז' וח' עובדים בקבוצות ובונים משהו פיזי שצריך לעבוד. התלמידים אחראים על כל המחקר הפיתוח והייצור בתהליך. גם מחקר מדעי וגם עבודת כפיים.
יובל מעיד על עצמו שתפקידו כמורה הוא להיות מתווך למידע ולא בעל המידע, הנה ציטוט קטן מהכתבה שנראה לי חשוב (ההדגשות שלי):
"הילדים אחראים על חיפוש המידע הנחוץ, על התכנון ועל העיצוב של מה שהם בונים. אני, כמורה, בוחר שלא ללמד אותם את הידע אלא את הדרך אליו. אין ספר לימוד. המידע נמצא בכל מקום, הם צריכים רק לאתר אותו. תוך כדי תנועה, הם מתחילים לבנות, לנסות, לטעות, לטעות שוב, להיכשל ובסוף גם להצליח."
אלו חלק מהמטרות שלי עם הילדים שלנו, ללמד אותם גם להגיע למקומות שיוכלו ללמוד מהם, להיעזר בהם: חקר עצמאי באינטרנט, שימוש ביוטיוב, ספרים, בלוגים (כמו זה 🙂 ), התייעצות עם ילדים אחרים שמתעסקים בזה ועם מומחים בתחום והרבה ניסוי ותהייה.
התלמידים הכינו פרויקטים שונים, ממכונות שרבוט יחסית פשוטות ועד רובוטים ורכבים שממש ניתן לנסוע בהם.
ציטוט נוסף של יובל שאהבתי ודי ממצה את שיטת הלימוד המייקרית בבית הספר ובכלל
"התלמידים לומדים שאם הם יכולים לדמיין משהו, הם גם יכולים לבצע אותו".
לפתוח את הראש של הילדים ליכולת שלהם לדמיין ולהוציא לפועל, ליצור דברים, לשפר, לתקן, לחקור, לשאול, לענות, לפתור, לייעל, להמציא…
לחבר את הנקודות 